Sunday, June 30, 2019

צילום רחוב: שאלה של חדירה לפרטיות


צילום רחוב
שאלה של חדירה לפרטיות


צלמים מבלים לא מעט זמן על למידה ומשקיעים לא מעט כסף על קניית ציוד, אבל מעט מאוד מודעים לזכויות שלהם כצלמי רחוב. מתי מותר ומתי אסור לצלם? מה מותר ומה אסור? האם מותר להשתמש בתמונות שצילמתי ללא אישור?

בסעיף 1 של חוק הגנת הפרטיות נקבע כי "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו".
לגבי המונח 'פרטיות', המחוקק הישראלי הגדיר אותו כך (מתייחס רק לדברים הקשורים בצילום):
  • בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת.
  • צילום אדם כשהוא ברשות היחיד.
  • פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו.
  • שימוש בשמו של אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם רווח.
  • פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד.
בנוגע לאקט הצילום עצמו, כמו שאתם רואים ומבינים, החוק מתייחס לצילום ברשות היחיד בלבד. זאת אומרת שאין שום אזכור בנוגע לצילום ברשות הרבים, ומכאן שאין חוק האוסר על צילום ברשות הרבים.
https://www.themarker.com/law/1.210623


בצילום בשטח פרטי, גם אם יש לכם אישור מבעל המקום, לכל אדם שנוכח בשטח הפרטי יש זכות
לפרטיות משל עצמו ועליכם לכבד אותו במידה ולא רצה להצטלם או שביקש לא לעשות שימוש
פרסומי בתמונות.
לפעמים אנשים יסרבו לכך שתצלמו אותם או שאנשי ביטחון למיניהם יבקשו מכם לא לצלם ברחוב.
בפועל, כל עוד אתם נמצאים בשטח ציבורי ולא נכנסתם לשטח פרטי, מותר לכם לצלם מה שתרצו,
מתי שתרצו וכמה שתרצו.
בכל אופן, אם מישהו ביקש מכם לא לצלם אותו, אני ממליץ שתכבדו אותו. הרי גם אתם לא הייתם
רוצים שיצלמו אתכם ללא רשותכם.
אז מבחינת הצילום עצמו, אין שום בעיה לצלם בשטח ציבורי. השאלה הנשאלת עכשיו היא:
מה מותר לעשות עם התמונות האלה? והאמת שכאן זה כבר עניין אחר.
בנוגע לשיתוף תמונות שצולמו בשטח ציבורי (גם אם מדובר בפרסום שלא למטרות רווח),
אם בתמונות לא ניתן לזהות את המצולמים אז מותר לשתף באופן חופשי. לעומת זאת, בתמונות
שבהן מזהים את המצולמים חל איסור פרסום ללא אישור בכתב מהמצולמים שמאשרים לצלם
לעשות שימוש רחב בתמונות. ניתן לעשות זאת גם על ידי צילום וידאו שבו המצולם מצהיר כי הוא
מאשר לצלם להשתמש בתמונות.
במקרים שאנו רוצים לצלם ולפרסם תמונות שבהם צולמו ילדים (בהגדרה הרשמית – עד גיל 18),
אנו נזדקק להסכמה בכתב יד או וידאו מאחד ההורים של הילד או האפוטרופוס.
בפועל, צלמים לא באמת נוהגים לבקש רשות שימוש בתמונות ממצולמים אקראיים.
כך, אתם יכולים לראות מיליוני תמונות של אנשים אקראיים מסתובבים ברשת וכן מוצגות בתערוכות
ואף מיועדות למכירה. בפועל, זה לא חוקי, ויש מידת מה של סיכון שכל צלם לוקח על עצמו בעת
שיתוף התמונות.
ומה לגבי צילום של מפורסמים? בעניין הזה, החוק מכיר אותם כמפורסמים ומתיר לצלם אותם גם על
חשבון זכותם הפרטית וגם למטרות רווח. אולי זה נשמע לא הוגן במיוחד אבל מי שסלב בוחר בזה..


פליקס לופא, צילום רחוב בזוית אישית 
http://www.felixlupa.com/

לרחוב חוקים משלו, העוברים והשבים בו הם שותפי הלא מודעים למשחק.  ב"משחקי"
אני שואף לתפסם ולסדרם בקומבינציות שונות, מתוחכמות יותר, או פשוטות, אשר יתאימו
לרעיונותיי, לתמונות אשר בדמיוני. דמיוני זה הוא המתעקש לשמור על סגנון אישי, אותה
טביעת אצבע הייחודית של כל צלם...
סביבת העבודה של צלם הרחוב מורכבת מקבוצות אוכלוסיה שונות ומגוונות, הנמצאות
בתנועה מתמדת, מתחלפות מדי יום, כשלכל אחת מהן כוונה ומטרה משלה. ההתמודדות
השוטפת והשליטה ב"שפתה" של כל קבוצה, או לפעמים אפילו של אדם בודד, היא הכרחית
כדי להבין את התנהגות האנשים ואת "חוקי הרחוב" המעצבים אותה. זמן רב, סבלנות חיכוך
ומגע רב עם בני אדם שונים ומשונים, נדרשים כדי לתמרן בהצלחה ברחוב, בתוך שטחם
הפרטי של בני אדם. ראייה ייחודית, יכולת ניתוח הסיטואציה ותגובה מהירה הם כלי עבודתו
של צלם הרחוב.  אישיותו, ניסיונו, חוכמתו וגישתו אל החיים הם ה"נשק" העיקרי עמו הוא
יוצא אל הרחוב. המשחק כאן אינו טורניר בין שתי קבוצות- זה אתה נגד שאר העולם,
לבד אך לא בודד, חמוש בקופסה קטנה אחת, שבתוכה אוסף "כלי המשחק" המיוחד והנדיר
בעולם.




מי מספר?


מי מספר? 




שאלת הזהות של הנערה האפגנית נשארה חידה עלומה כ-17 שנה. 
בתחילת שנות ה-2000 הצלם סטיב מאקורי (Steve McCurry) הצטרף לצוות צילום של נשיונאל ג'יאוגרפיק שיצא בחיפוש אחריה. 
הם נסעו לאזור של מחנה הפליטים בו מאקורי פגש בה לראשונה, כאשר עוד הייתה תלמידת בית ספר בשנת 1984, והראו את תמונתה לעוברים ולשבים.
לאחר חיפושי שווא רבים, אדם שגם הוא גדל כילד באותו מחנה פליטים, זיהה אותה. הוא סיפר כי היא עזבה את המחנה לפני נים רבות וכי היא מתגוררת במחוז הררי באפגניסטאן. הוא יצא לחפש אותה וכעבור שלושה ימים הוא חזר איתה למחנה. 
שמה של אותה נערה, מהצילום המפורסם, הוא שארבאט גולה (Sharbat Gula) וסוף כל סוף סיפורה החל להישמע! 











לאחר 35 שנה של חיים בפקיסטן, שארבאט גולה מגורשת חזרה לאפגניסטן כיוון שהיא פליטה ושוהה במדינה באופן בלתי חוקי!





https://www.bbc.com/news/world-asia-37923826


נשיא אפגניסטן מקבל אותה בקבלת פנים אוהדת חזרה לארצה
https://www.bbc.com/news/world-asia-38640487

סטיב מקארי
הקים עמותה שעובדת עם בנות אפגניות
http://www.imagine-asia.net/what-we-do/young-womens-photography-initiative/



נשיונל ג'יאוגרפיק מתנצל: הסיקור שלנו היה גזעני
מגזין הטבע האמריקני הודה כי התעלם מאזרחי ארצות הברית הלא לבנים והתייחס אל קבוצות אתניות שונות כ"אקזוטיות" או "פראיות". 
עורכת המגזין: "הבה נוכיח שאנחנו טובים מזה"
וואלה חדשות



“For Decades, Our Coverage Was Racist. To Rise Above Our Past, We Must Acknowledge It.”
 אתר של נשיונאל גאוגרפיק
https://www.nationalgeographic.com/magazine/2018/04/from-the-editor-race-racism-history/

"החבר'ה השחורים בדרום אוסטרליה - הפרטים הללו מדורגים במקום האחרון מבחינת האינטליגנציה של המין האנושי". (1916 בכתבה על אבורג'ינים אוסטרלים). 



הצלם פראנץ שניידר מראה את המצלמה שלו לשבט באי טימור בשנת 1962. הדגש כאן הוא על הפער הטכנולוגי בין האדם המערבי לאנשי השבט “הלא מתורבתים” אשר מעולם לא ראו מצלמה. 



עד שנות ה-70, נשיונאל ג'יאוגרפיק התעלם מאנשים שאינם לבנים המתגוררים בארצות הברית. הוא לא סיקר אותם או צילם אותם, אלא אם היה זה בכוונה להראות אותם כפועלים ועובדי "עבודה שחורה".
במקביל, אנשים שאינם מהגזע הלבן צולמו באזורים אחרים בעולם (שלא בארצות הברית" באופן המדגיש את האקזוטיקה והמרחק שבינם לבין המצב התרבותי- כלכלי המערבי. לרוב הם צולמו ערומים, בזמן צייד ובאופן קלישאתי המציג אותם כ"פראים" או "ברברים".
באופן זה המגזין חיזק סטריאוטיפים ותפיסות גזעניות המחלקות את העולם ל"אנחנו" ו"הם", בזאת פגע בתרבויות וחתכי אוכלוסייה אלה.